הכלה או האכלת יתר?
הורים רבים ושומעים את ההנחיה הטיפולית 'להכיל' את הילד שלנו. אז למה לפעמים למרות שאנחנו מנסים להכיל את הכעס, להכיל את התסכול, להכיל את הקושי, התחושה היא, שככול שאנחנו מכילים יותר, הקושי של הילד רק הולך וגובר?
המושג 'הכלה' הפכה להיות מוכר להורים ואנשי מקצוע מרבים להשתמש בה עד כדאי שהפכה כמעט לסלוגן' של ההורות המודרנית. אנחנו ההורים כל הזמן מכילים, מאכילים כמעט אוכלים ומעכלים את החיים של הילדים שלנו במקומם.
מה עומד מאחורי הגישה הזו? - רצון גדול שלנו להגן לשמור, להיות שם בשבילם -העיקר שלא ירגישו, שאין להם תמיכה מאיתנו ושהם צריכים להתמודד עם 'החיים הקשים'.
אז מה לא בסדר ?
הבעיה קודם כל - שאם אנחנו "לועסים" בשביל הילדים שלנו את החיים, הם לא מפתחים "שיניים" משל עצמם והם נשארים חסרי אמונה ויכולת להתמודד עם מכשולים או אתגרים שהחיים שלהם מזמינים.
בנוסף, התחושה שאנחנו מעבירים להם זה לא רק של הגנה ושמירה, אלא שאנחנו לא מאמינים, שהם יצליחו להתמודד לבד. ואין דבר יותר מתסכל מהתחושה שאתה חסר יכולת ולא עצמאי. כי אין ילד שלא רוצה לגדול!
אז במקום להכיל, אפשר להקשיב אבל גם לשאול את הילד איך הוא חושב שאפשר להתמודד עם המצב. בעיקר להאמין בו וביכולת שלו להפוך להיות ילד בוגר, כזה שלוקח אחריות על החיים שלו ולא נשאר תלוי בהורה שיכיל אותו.
אם אתם ההורים מרגישים שלמרות ניסיונות רבים שלכם, אתם נופלים פעם אחרי פעם לאותם בורות. אני מזמינה אתכם לפנות אלי לייעוץ הכוונה וטיפול ביחד ניצור דפוסי הורות שונים ומגדלים.
