הביטוי 'לשים לילד גבולות' בדומה לשימוש היתר במילה 'להכיל' איבד מזמן את המשמעות המקורית והמטיבה שהייתה בתוכו. איך זה קשור לסגר? סגר כמו גבולות הפך להיות מכבסת מילים שמתחתיה טמונה האמירה: "אני- המבוגר האחראי יודע הרבה יותר טוב ממך מה הדבר הנכון בשבילך." בפועל כמו במקרה הקיצון אצלנו, סגר היא הדרך שבה אדם/ קבוצה משליטה את הרצון שלו על האחר, והאחר מתוך תלותו נאלץ להיענות- להסכים בעל כורחו כי אחרת יגיע העונש – קנס כספי או עונש מצד ההורה: לך לחדר שלך, לא תקבל X, או שאתה תבקש אני גם לא אעשה וכו....
מה הבעיה הפעלה של כוח הסמכות מול ילד שלנו?
כוח הסמכות כמו שימוש בכעס יוצר פצעים אצלנו ההורים, אצל הילד אבל החמור מכל הוא פוצע ופוגע ברקמת הקשר העדינה והחשובה שלנו איתם.
למה? כי בכל מקום שבו היינו יכולים להתקרב לילד שלנו, להתקרב לעצמנו ולבנות ולחזק את הקשר. פעלנו, מתוך תחושה של חוסר אונים, חרדה, עייפות, קושי או חוסר ידע. 'קיצרנו' תהליכים והפעלנו את כוח הסמכות או הכעס בשביל לסדר את הפער ברצונות או הצרכים שלנו ההורים ובין הצרכים רצונות של הילדים.
מה אפשר לעשות?
לעצור כל פעם שאני מרגיש שהכעס, התסכול או חוסר האונים מגיע ומציף.
הכלל הוא כמה שנעצור יותר מוקדם ככה יהיה יותר קל לנסות למצוא פתרון אחר. פתרון אחר, שאינו יוצא מתוך תחושות של כעס והפעלה של כוח הסמכות. פתרון שמנסה לראות את הדברים גם דרך העיניים של הילד. מה הילד מבקש ממני , מה הוא צריך, האם הבקשה או הצורך שלו תואמים לגיל. ובעיקר האם יש דרך למצוא פתרון שיענה על הצרכים שלנו וגם שלו.
פעמים רבות ההסכמה שלנו ההורים לתת לילד להוביל או אפילו להקדיש עוד כמה דקות בלי למהר ולרצות להתקדם הלאה למשימה הבאה יכולה לאפשר לכם ולילד למצוא דרך משותפת ומתאימה.
באמונה שלי, אם כל פעם שנוצר פער בין הרצונות/ הצרכים שלנו ההורים ושל הילדים נסכים להקדיש מספר דקות כדי לחפש פתרון שאינו יוצא מתוך כוח הסמכות או הכעס, יש סיכוי טוב שנמצא פתרון מתאים לשני הצדדים. על ידי כך נאפשר לקשר שלנו ההורים עם הילדים להתחזק ולפרוח, והכי חשוב נאפשר לעצמנו להרגיש חופש להיות ההורים שאנחנו רוצים.